אין הרבה טעמים חריפים שאני זוכרת מהילדות. יוצאת הדופן היא עקיצת הפלפל השחור  של קוגל מתוק חריף, שהיתה בוערת על הלשון שלי ב״שאלשידס״. לפני שאתם הולכים לעשות גוגל אסביר ש״שאלשידס״, זו ארוחת המצווה השלישית של שבת, שאוכלים בבית הכנסת. אני זוכרת שגבאי בית הכנסת בשכונת הפועל המזרחי בתל אביב (שם נולדתי) היה מזמין את הקהל לשולחנות ואנחנו הילדים היינו מצטופפים על הספסלים וברקע זימרו מזמורי שבת וטפיחות ידיים קצביות. עד היום אני מכירה את המזמורים הללו בעל פה, למרות שכבר שנים לא ביקרתי בבית הכנסת ולא התפללתי (לפחות לו את הטקסט המקובל).