החמין שלנו הוא רב תרבותי בהגדרה. הוא מלהטט בין שעועיות מזרח אירופה לבצקי תימן, כולל המון בצל מטוגן, תפו”א שחומים ומתקתקים, חומוס, חמינדוס וגריסים. והתיבול… הוא נתון למצב הרוח

המלכה של הקיץ משתלטת על הדוכנים וצובעת אותם בארגמן. שיא עונת העגבניות עכשיו וכדאי לנצל את השלל ואת המחיר. יש כל מיני עגבניות בשוק ולכל אחת יש את הניואנס שלה. עגבניות תמר שהופיעו עכשיו מצוינות לבישול כי יש להן פחות מיץ וגרעינים ויותר ״בשר״. עגבניות מגי מלאות מיץ וגרעינים אבל יש להן טעם מתוק ובשל שאין לתמר. עגבניות מזן ״אדמונית״ ניחנות בטעם עמוק וחמיצות מעודנת. שלל עגבניות השרי מתאימות לכל אותם מתכונים שבהם הקליפה לא מפריע או כאלה שאתם הולכים לטחון.

אין הרבה טעמים חריפים שאני זוכרת מהילדות. יוצאת הדופן היא עקיצת הפלפל השחור  של קוגל מתוק חריף, שהיתה בוערת על הלשון שלי ב״שאלשידס״. לפני שאתם הולכים לעשות גוגל אסביר ש״שאלשידס״, זו ארוחת המצווה השלישית של שבת, שאוכלים בבית הכנסת. אני זוכרת שגבאי בית הכנסת בשכונת הפועל המזרחי בתל אביב (שם נולדתי) היה מזמין את הקהל לשולחנות ואנחנו הילדים היינו מצטופפים על הספסלים וברקע זימרו מזמורי שבת וטפיחות ידיים קצביות. עד היום אני מכירה את המזמורים הללו בעל פה, למרות שכבר שנים לא ביקרתי בבית הכנסת ולא התפללתי (לפחות לו את הטקסט המקובל).

מרק אפונה צהובה וקוקוס, מתובל בקארי מדראס ומוגש עם שבבי קוקוס פריכים התפללנו, קיטרנו, הכרזנו על בצורת… ובסוף הוא בא. כמו תמיד. אז למה אנחנו כל שנה חוששים? וכשהוא בא כמובן הופתענו –  העיריות לא ניקו את פתחי הניקוז, הנהגים לא החליפו גומיות בווישרים והאימהות לא קנו חולצות בית ספר עם שרוול ארוך. סיימנו להתלונן…